בקשה שהוגשה על דרך של המרצת פתיחה ובה עתרה המבקשת להצהרה כי הזכויות בדירה הנמצאת ברח' טרומפלדור 42 בחיפה (חלקה 246/1 בגוש 11200) ("
הדירה"), הרשומה בשמו של המנוח נפתלי קליין ז"ל ("
המנוח"), היא בבעלות המשיבים 1 ו-2. בהתאם לכך היא עתרה גם למתן צו שיורה לרשום את הזכויות בדירה על שמם של משיבים אלה.
לאחר שמיעת הצדדים ועיון בטענותיהם הגעתי למסקנה שיש לדחות את הבקשה.
המבקשת היא נושה של המשיב 1 ("
דורון"), אשר ביום 19.10.10 ניתן נגדו צו כינוס נכסים, ובפסק דין שניתן ביום 4.9.11 בתיק פש"ר 54104-08-10 הוא הוכרז כפושט רגל ומונה נאמן לנכסיו. המשיבה 2 ("
יסמין") היא בתו של המנוח ואשתו של דורון.
לטענת המבקשת היא הלוותה כספים לדורון, ובמועד הגשת הבקשה עמדה יתרת החוב הנומינלית על סכום של 270,140 ש"ח. בגין מקצת מסכום זה, היינו סך של 92,315 ש"ח, נקטה המבקשת בהליכי הוצאה לפועל נגד דורון (תיק הוצל"פ 02-6221609-2). בקשת המבקשת נתמכה בתצהירו של בנה, אשר ז'טלני ("
אשר"), שבסעיף 10 שלו הוא הצהיר "
הריני מאשר כי הנתונים בדבר הטענה לפיה הזכויות בדירה שברח' טרומפלדור 42 חיפה הינם של המשיבים 1 ו-2 נמסרו לאימי מאת אימו של ריכטר דורון, גב' לאה ריכטר".
בהחלטה שניתנה ביום 29.10.10 קיבלה המבקשת רשות להמציא את כתבי בית הדין למשיב 3 באמצעות אלמנתו של המנוח, ובעקבות כך הוגשה ביום 1.5.11 תשובה מטעמו של המשיב 3 על ידי בנו של המנוח, צ'רלס קליין ("
צ'רלס"). בתשובה נטען כי הדירה היא חלק מעיזבונו של המנוח, אשר הלך לעולמו בחודש מאי 1995 והשאיר צוואה שלפיה הדירה, יחד עם נכסי עיזבון אחרים, נועדו להבטיח את הכנסותיה של דניס קליין ("
דניס"), בתו של המנוח. לתשובתו של צ'רלס צורף גם העתק של צוואת המנוח.
ביום 5.9.11 התקיים דיון בבקשה. מטעם המשיב 3 לא התייצב איש לדיון ורק המשיבים 1 ו-2 ("
המשיבים") התייצבו והיו מיוצגים, אף שלא הגישו תשובה לבקשה. בגדר הדיון נחקר אשר על תצהירו על ידי בא כוח המשיבים, ואלו יסמין נחקרה על ידי בא כוח המבקשת, אף שכאמור, לא הגישה תשובה לבקשה ותצהיר לתמוך בה.
בעדותו הסביר אשר כי אמו, המבקשת, לא נתנה תצהיר בתמיכה לבקשה מחמת מצב בריאותה, אשר מטעמים של צנעת הפרט איני רואה צורך לתארו בפירוט. הסבר זה (בעמ' 6 של הפרוטוקול) מקובל עליי. בהתייחסו לנאמר בסעיף 10 של תצהירו אמר אשר (בעמ' 4 לפרוטוקול) כי בניגוד לנאמר שם, המידע הנוגע לזכויות בדירה אשר מקורו באמו של דורון, נמסר לו ולא למבקשת. בעדותו הוא עמד על כך שהוא היה זה ששוחח עם אמו של דורון והוא שמע ממנה את הדברים הבאים: "
אתה יכול למסור לכל מי שאתה רוצה, הדירה נקנתה על ידינו ועל ידי ההורים של הגברת יסמין עבור הילדים" (עמ' 5 לפרוטוקול). בקשר לעדות זו טענו המשיבים כי היה על המבקשת לתמוך את הבקשה בתצהירה שלה ולא להסתפק בתצהירו של אשר, וזאת נוכח הכלל המחייב שתצהירו של מבקש בהמרצת פתיחה יהיה מבוסס על ידיעתו האישית ולא על מידע שמקורו באדם אחר. עוד נטען, כי קיימת סתירה בין הנאמר בתצהיר התומך בבקשה לבין עדותו של אשר וכי, מכל מקום, גם בעדות זו - המתבססת על דברים שאמרה כביכול אמו של דורון - אין די כדי לבסס את התשתית העובדתית הדרושה על מנת לקבל את הבקשה. הגם שטענות אלה של המשיבים אינן משוללות יסוד נראה לי שיש לדחות את הבקשה גם, ובעיקר, מפני שממכלול הראיות מתחייבת המסקנה שלא עלה בידי המבקשת לבסס, במידה הדרושה, את הטענה שלפיה יש לקבוע שהזכויות בדירה הן של המשיבים.
בסעיף 2.1 של הבקשה טענה המבקשת שהמשיבים רשמו את זכויותיהם בדירה על שם המנוח, וזאת על מנת למנוע נשיית צדדים שלישיים, אולם מן הראיות שהביאה המבקשת עצמה עולה כי לטענה זו אין בסיס מספיק. כשנחקרה יסמין על ידי בא כוח המבקשת, הציג בפניה האחרון את צוואת המנוח שצורפה לתשובתו של צ'רלס (עמ' 9 לפרוטוקול) והיא אישרה שזו אכן הצוואה. בתשובה לשאלה אחרת היא העידה שהמנוח הלך לעולמו בשנת 1996 (עמ' 10 לפרוטוקול). עוד היא העידה כי הדירה איננה של המשיבים, כי הם משלמים בגינה דמי שכירות וכי דמי השכירות מועברים לאחותה (דניס, א"ק), שעל פי העדות תלויה לחלוטין באחרים בתפקודה היומיומי, ומטעם זה נקבע בפסקה 4 של הצוואה שההכנסות מרכושו של המנוח תשולמנה לדניס למשך כל ימי חייה (שם, בעמ' 10). בהינתן העובדה שכאמור המנוח הלך לעולמו בשנת 1996 ושהצוואה נערכה בשנת 1994, אין מנוס מן המסקנה שלטענת המבקשת בדבר רישום הזכויות בדירה בשם המנוח כקנוניה שנועדה לסכל פעולות גבייה בהליכי הוצאה לפועל, חסרה תשתית עובדתית ולכן יש לדחותה.
אלא שלא רק תשתית עובדתית חסרה לטענות המבקשת, כי אם גם תשתית משפטית.
בבקשתה לא פירטה המבקשת את הוראת הדין שמכוחה ניתן להעניק לה את הסעד המבוקש, וגם בסיכום טענותיה לא ניתן למצוא הפניה להוראת דין כזו. בסיכום טענותיה נטען אמנם שמכוח חזקת השיתוף בין בני זוג יש לראות את יסמין כחייבת במשותף ביחד עם דורון ולטענות אלה אתייחס בחלק אחר של פסק הדין, אולם אומר כבר עתה כי לדעתי הן חסרות בסיס מספיק.
בא כוח המשיבים טען, ובצדק, כי הוראת הדין הרלוונטית מצויה בסעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967 ("
החוק"), הקובע כי "
בית המשפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם". על הוראה זו נאמר כי "
ההסדר שנקבע בסעיף 34(ב) הוא מרחיק לכת מעבר להליכי ההוצאה לפועל ה"רגילים", והוא במהותו הרמת מסך מעבר לזכויות קנייניות רשומות. הסדר כזה יש להפעיל בצמצום ובזהירות, ואחרי בירור שיפוטי, ולא מנהלי, נאות" (בר-אופיר,
הוצאה לפועל הליכים והלכות, עמ' 626 (2011)). ועוד נאמר כי "
... נטל השכנוע כאמור הוא על מבקש ההצהרה, וברור גם שבית המשפט יידרש לכך בהקפדה, שהרי מדובר בהוצאת נכס מידי בעליו הרשום. דרך ההוכחה בנויה על קיומם של אותות של מרמה (
badge of fraud) שהם חזקות שבעובדה שפותחו במשפט האנגלו-אמריקני, אשר אם נותרים הם ללא מענה מצביעים הם על מרמה" (ע"א 1680/03
לוי נ' ברקול, פ"ד נח(6) 941 (2004)) ("
עניין ברקול").
דעתי היא שהמבקשת לא עמדה בנטל הנדרש לפיו סעיף 34(ב) לחוק, ומשום כך יש לדחות את התובענה.
מעדותה של יסמין עולה כי הדירה נרכשה על ידי המנוח "
בשנת 1985 או 1987" (עמ' 8 לפרוטוקול) ומן העבר האחר, ממסמכי ההוצאה לפועל שצורפו לתצהירו של אשר עולה כי מועד פירעונן של ההמחאות שניתנו לדורון, וחוללו באי פירעון, היה בשנת 2009. בעניין ברקול שימש פער זמנים מעין זה כאחד הנימוקים לדחיית בקשה לפי סעיף 34(ב) לחוק, ודומני כי מסקנה זו יפה גם בענייננו. העובדה שכבר בשנת 1994 ערך המנוח צוואה שבה ייעד את ההכנסות מרכושו (ובכלל זה גם מהדירה) להבטחת עתידה של דניס אינה מתיישבת עם הדברים שאותם שמע כביכול אשר מאמו של דורון, דברים הנשמעים כאילו נאמרו בעלמא ובלא שהובא להם ביסוס כלשהו.
קושי אחר אשר סעיף 34(ב) לחוק מעמיד בפני המבקשת הוא בכך שעניינו של הסעיף הוא סמכותו של בית המשפט לקבוע שהמקרקעין הם של החייב אף שהרישום אינו משקף זאת. אין מחלוקת שלעניין החוק החייב בענייננו הוא דורון, אלא שזה הוכרז כפושט רגל וממילא הוקנו כל נכסיו לנאמן. לעומת זאת, יסמין איננה החייבת במובנו של החוק, שכן אין מחלוקת על כך שלא ניתן נגדה כל פסק דין ולא נפתח כלפיה כל הליך הוצאה לפועל. המבקשת ניסתה להתגבר על הקושי הזה באמצעות חזקת השיתוף בין בני זוג, ולטענתה מכוח חזקה זו יש לראות את יסמין כחייבת במשותף עם דורון בחובותיו, ומכאן שזכויותיה בדירה צריכות לשמש לפירעון חוב זה. בעניין זה הסתמכה המבקשת על הדברים שנאמרו ברע"א 8791/00
אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ (טרם פורסם, 13.12.06) ("
עניין שלם"), אולם דעתי היא שהמבקשת גילתה פנים שלא כהלכה בדברים שנאמרו שם ומכל מקום, ספק אם העניין שנדון שם הוא רלוונטי לענייננו. הדיון שנערך בעניין שלם נגע לחזקת השיתוף בין בני זוג הן בזכויות והן בחובות ולזכויותיהם ההדדיות בנכסים המשפחתיים. לבד מקביעות הנוגעות לתחולתה של חזקת השיתוף בחובות גם על בן הזוג שלא התחייב, אין בפסק הדין בעניין שלם דבר וחצי דבר על האפשרות של נושה להיפרע מנכס הרשום בשמו של צד שלישי ולא בשמו של אחד מבני הזוג, כפי שהוא המקרה שבענייננו. אם הייתה הדירה רשומה בשמה של יסמין, ייתכן והיה מקום לבחון את תחולתה של ההלכה שנפסקה בעניין שלם, אולם כאמור, זה איננו המקרה ומכאן שיש לדחות את טענות המבקשת בעניין זה.
סיכומו של דבר, משלא עלה בידי המבקשת לבסס את הנטען בבקשתה, אין מנוס מדחייתה.
המבקשת תשלם ליסמין שכר טרחת עורכי דין בסכום של 2,500 ש"ח.
ניתן היום, י' טבת תשע"ב, 05 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.